ועדת חקירה עדיין לא קמה לאירועי ה-7 באוקטובר, ולא ברור עד כמה ועדה כזו תשפיע על המצב הפוליטי. ועדה שכזו צפויה להפיל את עיקר האשמה על מערכת הביטחון, ולא בטוח אם בכלל תוטל אחריות על הדרג המדיני. כך היה בועדת וינוגרד לחקר אירועי מלחמת לבנון השנייה, וכך היה גם בועדת אגרנט שהוקמה לאחר מחדלי יום כיפור 1973. כפי שתיארנו בפוסט קודם, בשני המקרים, ראש הממשלה התפטר\ה לאחר לחץ פוליטי פנימי, או מתוך המפלגה עצמה (גולדה מאיר), או מתוך חברות אחרות באופוזיציה (אהוד אולמרט). בפוסט זה ננסה להבין מה היא מידת האחרויות של נתניהו, לא מבחינה פרקטית, העברת כסף, קונספציית חמאס מורתע וכו', אלא מבחינת תפיסת העולם הרחבה הרבה יותר. קשה להוכיח שנתניהו היה אחראי על הקונצפציה הנוראית לפיה ניתן לקנות שקט בכסף ופועלים, שחמאס מורתע ועוד שקרים שסיפרנו לעצמנו במשך שנים. נתניהו ידוע בקשב הרב שהוא נותן למערכת הביטחון ולא מופרך לחשוב שהוא בעצמו לגם את הקונספציה השיקרית היישר משרי המשקים המתחלפים במערכת הביטחון כולה, ללא יוצא מן הכלל. צה"ל, שב"כ ומוסד. כולם שגו באותו המקום. אין כאן איזה סוג של הסרת אחריות מהעומד בראש, שהרי כל אדם שעומד בראש מערכת, גם אם הוא לא מכיר את הפרטים הקטנים (וקשה להגיד את זה במקרה הנדון) נושא באחריות המשרה שלו, יש כאן ניסיון לבחון את נושא האחריות מכיוון שונה. כיוון ששופך הרבה אור על חלקים חשוכים בתפיסת העולם שלנו כישראלים.

נפתלי בנט ב-2014: "לא הכל פתיר… צריך ללמוד לחיות עם הסכסוך, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה"

נתניהו, שסיסמאת הבחירות הראשונה שלו, אי שם ב-1996, הייתה "נתניהו, עושים שלום בטוח", התפקח והבין שהסיכוי לשלום בתנאים של ישראל, קטן מאוד. לכן, הוא ואנשי ימין נוספים, החליטו לאמץ את גישת ניהול הסיכסוך. מה הרעיון המרכזי של השיטה? אם נצליח לנהל את הסכסוך כך שמתיחות ביטחונית תיהיה אבל לא באופן חריג, נקנה לנו זמן. בזמן הזה, נאפשר לפלסטינים חיים טובים יותר מבחינה כלכלית ונוריד את הסכסוך מסדר היום. שילוב של עלייה ברמת החיים יחד עם ירידה בחשיבות של המאבק נגד מדינת ישראל, תגרום לפלסטינים לנטוש את דרך הטרור ועם הזמן יקרה אחד משני דברים: או שנמשיך לחיות ככה לעד או שהפלסטינים יסכימו לתנאים של ישראל לשלום. בהנחה שאי אפשר להגיע להסכם שלום, הגישה הזו נראית כמו האפשרות היחידה לחיים נורמליים במדינת ישראל. עד ה-7 באוקטובר הגישה הזאת נראתה מצוין והיא רכשה לעצמה קהל הולך וגדל עד כדי כך שבלי כוונה גוש המצביעים הגדול בישראל שנע בין מי שמגדירים את עצמם כשמאל מתון ועד לימין, תמך בה, גם אם לא בצורה אקטיבית. היטיב להגדיר זאת נפתלי בנט ב-2014: "לא הכל פתיר… צריך ללמוד לחיות עם הסכסוך, אבל לא להיכנס לאיזה דיכאון בגלל הדבר הזה". ואכן, המצב הכלכלי באיו"ש השתפר פלאים, צה"ל ושב"כ עבדו ימים כלילות כדי להקטין את הצלחות הטרור וכך בלי ששמנו לב ירדה המוטיבציה לביצוע פיגועים בצורה דרמטית. נכון, מפעם לפעם ראינו עליות בפיגועים, בעיקר של יחידים ולא של התארגנויות, אבל אם מסתכלים על איום הטרור מאיו"ש, הוא בירידה דרמטית בעשר השנים האחרונות. הצלחה נוספת הגיעה בדמות הסכמי אברהם והתחממות היחסים עם שאר מדינות המזרח התיכון, התחממות ששיאה היה הסכם שהלך והתהווה עם סעודיה. ההצלחה הזו כבירה בסדרי גודל אדירים כי היא למעשה מראה לנו שמבחינת מדינות רבות הסוגייה הפלסטינית כבר לא רלוונטית ליחסים עם ישראל, דבר שבעבר היה מבחינת יהרג ובל יעבור במרבית המדינות הערביות. עדות נוספת להצלחה הכבירה הגיעה דווקא מארגון הטרור הרצחני חמאס. העלייה בתדירות סבבי הלחימה בעזה לא הגיעה סתם, היא מגיעה על רקע הירידה בתשומת הלב העולמית לסוגיה הפלסטינית. זאת ועוד, מנהיגי חמאס הודו שאחת הסיבות למתקפת הטרור של ה-7 באוקטובר הייתה להחזיר לסדר היום את הסוגיה הפלסטינית. תפיסת ניהול הסכסוך והצלחת תפיסה זו היא הקונספציה המדינית. בזמן שניהול הסכסוך נחל הצלחה באיו"ש, העתיקו במערכת הביטחון את הרעיון לעזה. ההנחה הייתה שאותם צעדים שעבדו באיו"ש יצליחו גם בעזה. כך, ניטרלה מערכת הביטחון את האיומים השונים, את הרקטות סיכלה כיפת ברזל, המנהרות נחסמו באמצעות מכשול תת קרקעי, ואיום החדירה על ידי הצבת מכשול עילי בגיבוי אמצעים טכנולוגיים. במקביל, קודמו צעדים לשיפור המצב הכלכלי: הוכנסו פועלים והועבר כסף רב בחתימתה של מדינת ישראל. למרעית עין, הכל עבד כמו שצריך. לישראל היה ערוץ פתוח עם חמאס, בכל פעם שאירוע ביטחוני התרחש ישראל מיד השתמשה בכלים שהיו בידה, כסף/פועלים כדי ללחוץ על חמאס. חמאס שיחק את המשחק וכך נדמה היה שהכל עובד כראוי. אלא שהיום אנחנו מבינים שהכל היה חלק מתוכנית גדולה שתוכננה לפרטי פרטים. טענתם של מנהיגי חמאס שאחת הסיבות למתקפת הטרור הרצחנית היא הסוגיה הפלסטינית היא למעשה הוכחה ברורה לאחריות של קונספציית ניהול הסכסוך למתקפת הטרור. שילוב שתי הקונספציות, ניהול הסיכסוך יחד עם חמאס לא מעוניין במלחמה, הן שהביאו לשאננות של מערכת הביטחון, הדרג המדיני ולמעשה כל אזרחי מדינת ישראל. אבל השאננות הייתה הסיבה שבגלל מדינת ישראל לא הצליחה למנוע טבח זוועתי ולא הצליחה לשמור על אזרחיה. כפי שהראינו בפוסט קודם, מגוון סיבות גרמו לחמאס להוציא אל הפועל מתקפת פתע רצחנית, ושאננות הצבא היא רק אחת מהן. מטרתו של חמאס הוא חיסול מדינת ישראל. סינוואר למד מנסראללה שצבאית לא ניתן לנצח את ישראל ולכן יש להילחם בחברה שמרכיבה את המדינה והצבא. ההישג שאליו שואף סינוואר הוא פירוק החברה הישראלית, ברגע שישיג את זה לא ידרש לו עוד הרבה מאמץ לחיסול המדינה. ה-7 באוקטובר החזיר לסדר היום הישראלי את המחשבה על העתיד, דבר שמרבית הישראלים לא עוסקים בו.

על חרבנו נחיה מול התקווה לשלום

כששואלים ישראלי איך אפשר לחיות במדינה שנמצאת באיום ביטחוני תמידי, יש בדרך כלל שתי גישות. הראשונה, אין מה לעשות זאת המדינה שלנו וזה מה שיש. או במילים אחרות על חרבנו נחיה (בהשאלה מברכת יצחק לעשו בתורה). הגישה השנייה היא טמינת הראש בחול, התעלמות. איך מתפקדים? לא מקשיבים לחדשות. אם חושבים לרגע על גישת ההתעלמות מבינים שאין לה עתיד. עד ה-7 באוקטובר מרבית הישראלים לא עצרו לחשוב לאן אנחנו הולכים, הם פשוט התעלמו. אם כן, ניכר שגישת ניהול הסכסוך יצרה שינויים עמוקים בתפישת העולם של הישראליים. היא השכיחה את אפשרות השלום, וגרמה לנו להבין שניתן לחיות עם סכסוך ברקע. אגב, מחקר מעניין מצא שהחל ממלחמת לבנון השנייה, לאירועים ביטחוניים אין השפעה על הכלכלה. כלומר, אנחנו כבר מניחים שיש "נטל" ביטחוני ולכן לא משנים את התנהגותינו. ה-7 באוקטובר העיר אצל מרבית הישראלים את האזור הרדום/מודחק שעוסק בעתיד, בראייה ארוכת טווח. קונספציית ניהול הסכסוך קרסה באחת ואיתה התקווה לחיים נורמליים. אלה שהאמינו שעל חרבנו נחיה, לא הושפעו כלל. כל שאר הישראלים נאלצים לבחור בין שתי אפשרויות, לעבור לגישת על חרבנו נחיה או להאמין באפשרות לחיים שקטים/שלום. את מדינת ישראל ניתן לחלק להרבה חלקים: ימין ושמאל, דתיים וחילונים, אשכנזים ומזרחים, בעד ונגד נתניהו, ועוד ועוד. החל מה-7 באוקטובר צפה על פני השטח חלוקה חדשה: על חרבנו נחיה ותקווה לשלום. אמור לי באיזה גישה אתה מאמין, ואומר לך מי אתה.

שתי הקונספציות שקרסו ב-7 באוקטובר גרמו לא רק למחדל ביטחוני שאין לא אח ורע בתולדות מדינת ישראל, אלא גם גרמו למשבר עמוק בחברה הישראלית. כל ההדחקות של המצב הגיעו לקיצן והתקווה הקלושה לשלום חזרה, על אף שאף אחד עדיין לא אומר זאת. סבבי הבחירות הקודמים היו נטולי מצע מדיני כיוון שלכולם היה נדמה שגישת ניהול הסכסוך מצליחה. הבחירות הבאות יהיו בין על חרבנו נחיה לבין התקווה לחיים ללא איום ביטחוני= שלום.