"הקורבן הראשון במלחמה הוא האמת" אמר הסנאטור האמריקאי היראם וורן ג'ונסון (Hiram Warren Johnson) בשנת 1918. למעלה ממאה שנים אחרי כאשר המידע מהשטח מגיע בצורה מהירה ומהימנה הרבה יותר, המשפט הזה נכון מתמיד.

המחאות ההולכות וגוברות נגד ישראל בזמני מלחמה מכעיסות ביותר, וגורמות לנו להבין שהעולם כולו נגדנו, לא משנה מה. הנה, אפילו אחרי טבח זוועתי כל כך, שתועד על ידי מבצעיו, ולכן לא ניתן לטעון שישראל ביצעה מניפולציות כאלה ואחרות, העולם ממשיך להיות נגדנו. האם זה אומר שמאמצי ההסברה הישראלית הם בזבוז זמן ולא כדאי להשקיע בהם?

חשוב לציין, מחאות נגד ישראל וקריאות להשמדתה במדינות ערביות או על ידי ערבים במדינות מערביות, הן לא הנושא כאן. למה? כי שם באמת שאין סיכוי להצלחה ולכן לא כדאי להשקיע בהסברה שם. הסתייגות אחת, כן כדאי להראות את השקרים של הצד השני גם במקומות כאלה. הפוסט הזה בא לברר את השאלה האם ואיך ניתן להסביר את העמדה הישראלית כלפי העולם המערבי איתו אנחנו חולקים ערכים משותפים. במילים אחרות, מה הוא הנרטיב השיווקי הנכון להסברת ישראל בעולם?

ראשית חשוב להבין למה העולם המערבי באופן הבסיסי ביותר נגד מדינת ישראל. התשובה הקלה, והלא כל כך מדויקת, היא אנטישמיות. אנטישמיות בהחלט מסבירה חלק מהעניין, אבל היא רווחת יותר בחלקי האוכלוסייה שבשוליים, גזענים לבנים (white supremacy) ומהגרים ערבים. הזרם העיקרי בעולם המערבי שונא את ישראל מסיבה אחרת. העולם ה"נאור" אימץ מאז מלחמת העולם השנייה גישה של קבלת האחר ועזרה לחלש תוך אימוץ גישה פרוגרסיבית מרחיבה. לכאורה נשמע הגיוני וסביר. עם זאת, הגישה הזו הלכה והקצינה עם הזמן והפכה לאולטרה פרוגרסיבית שלא מבדילה בין רע לטוב. הכל מותר וצריך לקבל את כולם, גם אם זה כולל פגיעה משמעותית בעקרונות היסוד של החברה המערבית, שלם, חופש ושוויון. בנוסף, הצד השני של העזרה לחלש, הוא הגישה שגורסת שלהיות חזק זה רע (strong is wrong) ולא משנה אם החזק צודק והחלש טועה או מחזיק בדעות ששוללות לחלוטין את ערכי המערב. דוגמא קלאסית לכך היא התמיכה של גרטה טוננברג בחמאס. איכות הסביבה מעולם לא עניינה את חמאס, כמו גם זכויות נשים, להט"ב ועוד. איך מיישבים את הדיסוננס הזה? אחת השיטות היא הכחשת האירועים. הרי אנחנו חיים בעידן הפוסט אמת ואין אמת אחת. דרך אחרת היא הצדקת האירועים בטענה של דיכוי הצד החלש ולכן לא הייתה לו ברירה. כאן יש שילוב מדהים ומעצבן בו זמנית. האירופאים הנאורים מכים על חטא ואומרים למעשה שמה שהם עשו במשך מאות שנים בצורה ברוטלית ואכזרית מאין כמוה, קולוניאליזם, אסור. ושאנחנו היהודים באנו ולמעשה יישבנו מושבה אירופאית בארץ ישראל. נשים בצד את השגיאות ההיסטוריות הרבות שבטיעון הזה, וננסה להתמודד עם הטענה הבסיסית והיא שמדיניותה של ישראל היא שהביאה לטבח הנושא של ה-7 באוקטובר. כאן מצבינו טוב משנדמה לנו. הקריאה לפיה פלסטין תיהיה חופשיה מהנהר ועד הים (from the river to the sea Palestine will be free) איננה מקובלת על ידי רוב העולם, נשללת בצורה חדה וברורה על ידי מוסדות מדינתיים ונחשבת גזענית. בסדר העולמי הקיים כיום, קריאה זו דווקא מועילה למדינת ישראל מכיוון שהיא חושפת את פרצופם האמיתי של שונאי ישראל בכלל  ושל הפלסטינים בפרט, והוא השמדת מדינת ישראל בגבולות נובמבר 1947 ולא בגבולות יוני 1967. בן שפירו, יהודי אמריקאי, עשה עבודה יוצאת מהכלל בנושא הזה בדיבייט המעולה שלו באוניברסיטת אוקספורד. הוא נגע ברעיון שעומד מאחורי המתקפה של חמאס בפרט והנרטיב הפלסטיני בכלל- השמדת מדינת ישראל. נשאלת השאלה: מדוע שלמישהו בעולם יהיה אכפת מקיומה או אי קיומה של מדינת ישראל? וזה בדיוק המקום שאליו ההסברה הישראלית צריכה ללכת. הטענה שהעולם חייב את מדינת ישראל כי אין בית אחר ליהודים וזו הדרך למנוע שואה שנייה, ברורה בעיקר ליהודים. היא הרבה פחות ברורה למי שאיננו יהודי והשואה היא לא חלק מהתרבות שלו. זאת ועוד, יש כאן סתירה שיווקית. מצד אחד אנחנו הצד החזק שאי אפשר לנצח, מצד שני אנחנו מציירים מצב כאילו אנחנו מסכנים וחלשים. קשה מאוד לשווק מסר כזה. לכן, יש צורך למצוא טענה אחרת. כאן אנחנו חושבים שנעשה מעט מאוד. השימוש בשואה הוא נכון, אבל משכנע רק חלק מהקהל האירופאי. מה שישכנע יותר את אוכלוסיית העולם המערבי הוא קריסת העולם שלהם. קריסת הערכים בהם הם מאמינים, שלום, חופש ושוויון. הגישה שצריכה להיות מקודמת על ידי ההסברה הישראלית היא משהו בסגנון, היום זה אנחנו, מחר זה אתם. כלומר, האיום של חמאס והמדינות שעומדות לצידו, איראן, קטאר וכדומה הוא איום על ערכי העולם המערבי ולא רק על ישראל. ישראל היא המגן על העולם המערבי, קו ראשון בחזית. ברגע שהקו הזה ייפול, כל העולם המערבי ייפול. טיעון כזה יקבל קשב רב הרבה יותר. יתרה מזו, חוסר היציבות העולמי, המלחמה באוקראינה, משבר הגרעין האיראני ואחיו הצפון קוראני, מקל מאוד על בניית הנרטיב הזה. הרי באירופה או בארה"ב אף אחד לא חושש מחמאס. לעומת זאת, קיים חשש מרוסיה, מהמעורבות של איראן בסוריה ומטרור שעלול לזלוג משם הישר למרכז אירופה, כפי שקרה בעבר. ההבנה שישראל היא המגן על ערכי המערב, ממש כמו שקיבוצי העוטף הגנו על שאר חלקי ישראל במתקפת הפתע של ה-7 באוקטובר, צריכה לחלחל לאוכלוסייה האירופאית. נראה שחלק מהרעיון הזה החל לקרום עור וגידים באירופה שם נשמעים יותר ויותר מנהיגים אומרים שצריך לבחון מחדש את נושא ההגירה ואת התנהגות האוכלוסיות המוסלמיות במדינות השונות. ההשפלה שחשו אזרחי בריטניה כאשר מצעד תמיכה בפלסטינים התקיים דווקא ביום הזיכרון הממלכתי שלהם, גרם לגבות רבות להתרומם בממלכה ולהבין עם מה הם מתמודדים. כל פאול כזה חייב להיות מנוצל על ידי ישראל. בחירתו של מנהיג הימין הקיצוני בהולנד הוא דוגמא נוספת לשינוי הגישה האירופי. בשנים האחרונות הולך ועולה נושא ההגירה פעם אחר פעם. כדאי למאמצי ההסברה הישראלית להכות בברזל כל עוד הוא חם ולהפנות את מאמצי ההסברה לכיוון הזה במקום לניסיונות להראות שחמאס משקר או שהוא עובר על כללי המלחמה כאילו שמישהו מצפה מארגון טרור רצחני לשמור על כללים כל שהם. סיסמאות בסגנון: "האם אתם רוצים לחיות בעולם שבו חמאס שולט?" (עם תמונות מזוויעות) צריכים להיות המסרים העיקריים של ישראל.